טען כי הדת הבודהיסטית אליה הוא משתייך אוסרת עליו לעבור בדיקת אבהות

 בית המשפט העליון דחה אדם שטען כי הדת הבודהיסטית אליה הוא משתייך אוסרת עליו לעבור בדיקת אבהות

ועוד כמה מאמרים:

·  עדכון מדרגות מס רכישה לשנת 2022, בהתאם לשינוי במדד...

·  פרקליטות און ליין - הפרוייקט החדש של פרקליטות המדינה

·  בג"צ דחה עתירה לבחון שיווין נטל מזונות הקטינים

·  106 מיליון ₪ קנסות בגין הפרת שימוש חוק המזומן

·  עד המדינה ארכי פושע, עבירות שביצע בארה"ב הובילו לגיוסו כסוכן FBI

·  גל האומיקרון - הוגש כתב אישום בגין הפרת בידוד

·  העליון נגד פייסבוק, תשלם הוצאות משפט ותעמוד לדיון ...

·  כתב אישום בפרשת ספאם, עוקץ והתחזות לחב' דואר ישראל

בית המשפט העליון דחה בימים אלו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט, ס"נ, ע' רביד ונ' שילה) אשר ניתן ביום 6.12.2021 בעמ"ש 8754-06-21, ואשר בגדרו התקבל בחלקו ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה תל אביב-יפו (השופטת א' ארבל-אסל) אשר ניתנה ביום 3.6.2021 בתמ"ש 41485-08-19, ואשר הורתה על מאסרו המיידי של המבקש למשך עשרים יום לפי פקודת ביזיון בית משפט, לנוכח סירובו לעבור בדיקה לסיווג רקמות לצורך בירור אבהותו ביחס לקטין, בנה של המשיבה, בהתאם לצו שנתן בית המשפט לענייני משפחה ביום 9.3.2021. פסק הדין קמא קבע כי חלף המאסר, תתאם המשיבה מועד חדש לעריכתה של הבדיקה לסיווג רקמות, ואם לא יתייצב המבקש גם במועד זה, ישלם הוא קנס בגובה 10,000 ₪ בתוך עשרים-ואחד יום ממועד הבדיקה, ולא, תהא המשיבה רשאית לנקוט בהליכי ביזיון חדשים בבית המשפט לענייני משפחה.

פסק הדין קמא וכן הצו וההחלטות אשר ניתנו על ידי בית המשפט לענייני משפחה נסמכים, בין היתר, על הוראות חיקוק מפורשות הקבועות בסעיפים 28ו ו-28ח(א) לחוק מידע גנטי, התשס"א-2000. המבקש סירב לקיים את הצו: תחילה, בהיאחזו בהשתייכותה הדתית של המשיבה – קרי: באינטרס לא לו – ולאחר מכן, בדתו שלו. בעניין האחרון, טען המבקש כי הדת הבודהיסטית אליה הוא משתייך אוסרת עליו לעבור בדיקת אבהות בשעה שזו נועדה להוכיח את אבהותו לילד בעודו נשוי לאשה שאינה אמו. בית המשפט המחוזי קבע כי טענה זאת של המבקש הועלתה על ידו באיחור וממילא לא הוכחה כדבעי. מדובר אפוא בקביעה עובדתית-פרטנית המוגבלת לדל"ת אמותיו של המקרה הספציפי אשר נדון – והוכרע כפי שהוכרע – על ידי הערכאות קמא.

פסק הדין קמא והחלטתו של בית המשפט לענייני משפחה שאושרה בו – בכפוף להחלפת המאסר בקנס – אינם מעוררים אפוא שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך דנן, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על פסק הדין קמא איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

מטעמים אלה, דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור שהונחה לפניו על יסוד האמור בתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

 

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

העירייה החליפה מדיניות והפרה הסכם – מה נקבע בבית המשפט ?

 בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשה לקיום דיון נוסף שהוגשה בפניו

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

• הערעור של ניסו שחם נדחה היום בבית המשפט העליון
• בג"צ אישר: מעצר מינהלי לבכיר החמאס
• הזכות להורות של אנשים עם מוגבלות בישראל
• חברת הדירוג האשראי הבינלאומית Fitch מעריכה שהסיכונ...
• ראש הממשלה בנט בהתייחסות ראשונה לחיסון הילדים נגד ...
• הצעת חוק: פתיחת תיקי הוצאה לפועל ללא התראה
• הפריע לשוטר, שיבש הליכי משפט ולא יקבל "חלון" מהאיז...
• דרושים למשרד עורכי דין נועם קוריס
• ייבא נשק ויישב מאחורי סורג ובריח
• ניסה לבצע פיגוע המוני נגד מתפללים יהודים בהר הבית ...
• 13 כדורים מטווח קצר- חניון של מגרש כדורגל
• עו"ד נועם קוריס – על הבעל שם טוב, גוגל ופרטיות ברשת

הבקשה לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4872/17 מיום 9.10.2018 (השופטים ד' ברק-ארז, ד' מינץ וי' אלרון; להלן: פסק הדין) אשר קיבל את ערעור המשיבה כאן, המועצה המקומית זכרון יעקב (להלן: המועצה), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.5.2017 בעת"א (מחוזי חי') 26011-08-16 (השופטת ע' אטיאס) והורה על בטלות החוזה שנחתם בין המבקשת לבין המשיבה.

ביום 6.7.2015 נחתם חוזה בין המועצה ובין המשיבה שעניינו פרויקט לבנייתן של 144 יחידות דיור במתחם מלון "עדן אין" בזכרון יעקב (להלן: החוזה). במסגרת החוזה, התחייבה המועצה לתמוך בתכנית מתאר מקומית (להלן: התכנית) שתגיש המבקשת לוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה בחיפה (להלן: הוועדה המחוזית) וכפועל היוצא מכך, אף צורפה כיזמת התכנית ומגישתה. החוזה נחתם על ידי ראש המועצה המקומית ועל ידי גזבר המועצה, אך לא הובא לאישור מליאת המועצה. התכנית הוגשה לוועדה המחוזית וביום 4.4.2016 אושרה התכנית בתנאים. ביום 11.7.2016 דחתה הוועדה המחוזית בקשה לקיים דיון חוזר בתכנית.

במקביל לאמור, בחודש אפריל 2016, בין היתר על רקע מחלוקת ציבורית בנוגע לקידומה של התכנית, התפטר ראש המועצה ובבחירות חדשות שנערכו נבחר מי שנמנה עם המסתייגים מהתכנית. ביום 2.8.2016 קיימה מליאת המועצה דיון בתכנית, ובסיומו הוחלט כי המועצה תגיש ערר על התכנית למועצה הארצית לתכנון ובניה (להלן: המועצה הארצית) בהתאם לסעיף 110 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. ביום 10.8.2016 הוגש הערר, וכן ביקשה המועצה להסיר את שמה כיוזמת ומגישת התכנית. באותו היום, הגישו המבקשת וחברה זרה אשר הייתה מעורבת אף היא בייזוּם התכנית תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המועצה, על מנת לאכוף את החוזה. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ככל שהיא נוגעת למבקשת. הוא אסר על המועצה לחזור בה מהסכמתה להיות יוזמת התכנית והורה על אכיפת התחייבות המועצה לתמוך בשינוי היעוד בתכנית ממלונאות למגורים.

המועצה ערערה על פסק הדין לבית משפט זה וערעורה התקבל, כאמור. בית המשפט, בדעת רוב מפי השופטת ד' ברק-ארז ובהסכמתו של השופט ד' מינץ, קבע כי הגם שהחוזה נחתם על ידי ראש המועצה והגזבר, בהתאם לסעיף 203 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), עמידה בדרישת סעיף זה "אינה פוטרת את הרשות מעמידה בדרישות אחרות של הדין" (פסקה 39 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז). משבמקרה דנן החוזה נסב על הפעלתה של סמכות סטטוטורית של המועצה, נקבע כי ראש המועצה אינו יכול להתחייב בשמה וכי "הסמכות לנקוט עמדה בנושאים של תכנון ובניה נתונה ברגיל לרשות המקומית, ועל כן ההחלטה בעניין הייתה צריכה להיות החלטתה של המועצה" (שם). בנסיבות אלה, קבע בית המשפט כי חלה חובה להביא את החוזה לאישור מליאת המועצה ומשלא נעשה כן, הרי שהוא נחתם בחוסר סמכות ועל כן בטל. נקבע כי "תוצאה זו מתחייבת מן הדואליות הנורמטיבית – שכן היא נלמדת הן מהכלל המינהלי לפיו פעולה של רשות שנעשתה בחריגה מסמכות דינה בטלות והן מהכלל החוזי המעוגן בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיו חוזה שכריתתו אינה חוקית הוא חוזה בטל" (שם, פסקה 43). עוד נקבע כי לא ניתן להפריד את החוזה כך שיתאפשר לחלקים ממנו להישאר בעינם וזאת הואיל ו"החוזה כולו מבוסס על התחייבותה של המועצה לתמוך בתכנית – התחייבות שכאמור אין לה תוקף ללא אישור מליאת המועצה. טלו מהחוזה עניין זה, והוא יתרוקן מתוכן לחלוטין" (שם, פסקה 44). בהמשך פסק הדין, התייחסה השופטת ד' ברק-ארז "למעלה מן הצורך ולנוכח היריעה שפרש בית המשפט המחוזי בהיבטים הנוגעים לכבילת שיקול הדעת והלכת ההשתחררות" גם לסוגיות אלה וציינה כי "אין לומר שבמקרה דנן החוזה מגלם התפרקות מוחלטת ואסורה של המועצה משיקול דעתה" (שם, פסקה 51) וכי "במקרים שבהם ההתקשרות החוזית אכן נסבה על סוגיה משמעותית שלחילופי השלטון היה קשר אליה וברקעה מצוי אינטרס ציבורי או צורך ציבורי חיוני שאותו השלטון החדש מבקש לקדם – האפשרות של השתחררות מהחוזה תהיה ראויה להיבחן" (שם, פסקה 52). לבסוף, ציינה השופטת ד' ברק-ארז כי הואיל ובקשה שהגישה המבקשת לקבלת היתר לפיצול סעדים לא הוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי, ומבלי לנקוט כל עמדה לגוף הדברים, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בבקשה זו. כאמור, השופט ד' מינץ הצטרף לדעתה של השופטת ד' ברק-ארז.

מנגד, השופט י' אלרון סבר כי יש לדחות את הערעור שכן לטעמו לא קיים "מקור נורמטיבי המחייב קבלת אישור מליאת המועצה המקומית בכל מקרה בו המועצה מקבלת על עצמה התחייבות חוזית הקשורה לתחום התכנון והבניה" (פסקה 1 לפסק דינו) וכי אין בכללי המשפט המנהלי כדי לחייב "באופן גורף את אישורה של מליאת מועצה או מועצת עירייה כתנאי מחייב בלעדיו אַיִן למתן תוקף להתחייבות של מועצה או עירייה בכל מקרה של חוזה מינהלי, ואף לא בכל התחייבות הקשורה לתחום התכנון והבניה" (שם, פסקה 5). עוד סבר השופט י' אלרון כי אין בהחלטת מליאת המועצה מיום 2.8.2016 כדי ללמד על דבר כוונת מליאת המועצה הקודמת, אשר בתקופתה נחתם החוזה, וכי מנסיבות העניין "מצטיירת התמונה לפיה המועצה, בהרכבה הקודם, לא התנגדה לתוכן החוזה ולהתחייבויותיה על פיו, ואילו היה העניין מובא לפניה נראה כי היתה מאשרת את התחייבויות המועצה על פי החוזה" (שם, פסקה 8). לבסוף, ציין השופט י' אלרון כי במקרה דנן, היה מקום לפעול בהתאם לכלל הבטלות היחסית ולא להורות על בטלות החוזה וזאת לאור עמדתו לפיה ככל שקיים פגם, הרי שאין מדובר בפגם היורד לשורש הסמכות; לאור הפגיעה הישירה הנגרמת למבקשת כתוצאה מביטול החוזה; ולאור האינטרס הציבורי "המחייב כי המועצה תקיים את התחייבויותיה של קודמתה ולא תתנער מהן אך בשל חילופים פרסונליים בהרכב המועצה והעומד בראשה" (שם, פסקה 16).

מכאן הבקשה דנן שבה טוענת המבקשת כי בפסק הדין קבע בית המשפט הלכה חדשה לפיה "כאשר רשות מקומית מתחייבת התחייבות בעלת אופי מינהלי-ציבורי, בעניין הנוגע לסמכות סטטוטורית של הרשות בנושאים של תכנון ובניה, יש לקבל את אישור מועצת הרשות ואין די בחתימותיהם של ראש הרשות והגזבר". המבקשת סבורה כי להלכה זו השלכות רוחב כלפי כל הרשויות המקומיות במדינה ויתכן שהיא חלה על הסכמים רבים בין יזמים לבין רשויות מקומיות, אף כאלה שנחתמו לפני שנים רבות. על כן, טוענת המבקשת כי מן הראוי להותיר שינוי מרחיק לכת שכזה בידי המחוקק, ולא לבצעו באמצעות כלים פרשניים של בית המשפט, לא כל שכן באמצעות שימוש בטכניקה של קריאה אל תוך החוק של דרישה שאינה קיימת בו, אשר השימוש בה נועד בעיקר לשם הסרה או תיקון אי חוקתיותו של חוק.

עוד טוענת המבקשת כי פסק הדין אף קבע הלכה חדשה בעניין תחולת כלל הבטלות היחסית לפיה כאשר קיימת חריגה מסמכות שלה השלכות משמעותיות על המדיניות שעניינה עיצוב המרחב הציבורי, הרי שבכל מקרה יש לבטל את הפעולה שנעשתה בחריגה מסמכות. היא סבורה כי הלכה זו משמעה כבילת שיקול דעתו של בית המשפט אשר אינה רצויה או ראויה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי פסק הדין החיל את ההלכה החדשה באופן רטרוספקטיבי על המקרה דנן, וזאת בזמן שהוא שותק לעניין תחולתה של ההלכה. המבקשת סבורה כי בכך סותרת ההלכה את קביעותיו של בית משפט זה בכל הנוגע לתחולתן בזמן של הלכות חדשות וכי יש לקבוע כי פסק הדין חל באופן פרוספקטיבי בלבד על התחייבויות עתידיות של רשות מקומית.

לאור טעמים אלה, סבורה המבקשת כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים נדירים וחריגים אשר מצדיקים דיון נוסף, וזאת ביתר שאת בשים לב לדעת המיעוט של השופט י' אלרון.

לאחר עיון בבקשה ובפסק הדין, הגיע בית המשפט העליון למסקנה כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי לבקש את תשובת המועצה

תנאי סף לקיום דיון נוסף לפי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הוא שבפסק הדין של בית המשפט העליון נקבעה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה שנפסקה ראוי לקיים בה דיון נוסף. במקרה דנן, ספק בעיני אם אכן נקבעה הלכה חדשה כטענת המבקשת, לא כל שכן כזו אשר מצדיקה קיום דיון נוסף בה. ודוק, המבקשת עצמה מודה, בסעיף 75 לבקשתה, כי ההלכה החדשה הנטענת אינה משנה הלכה קודמת. קביעותיו של בית המשפט בעניין תוקפו של החוזה הינן פועל יוצא של פרשנותו לדין הקיים לפיה הוראת סעיף 203 לפקודת העיריות "אינה פוטרת את הרשות מעמידה בדרישות אחרות של הדין" (פסקה 39 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז), לרבות בכל הנוגע לאופן אישורן של החלטות העוסקות בסמכויות סטטוטוריות של המועצה בענייני תכנון ובניה. אין מדובר בקביעת דין חדש, כי אם בעמידה על עקרון היסוד במשפט המינהלי בדבר חוקיות המינהל (דפנה ברק ארז משפט מינהלי כרך א, פרק 4 (2010)). ממילא אין מדובר בהחלתו של דין כאמור באופן רטרואקטיבי על המקרה דנן. זאת ועוד – כבר נקבע כי טענות בדבר תחולתה בזמן של הלכה שנפסקה אינן מצדיקות דיון נוסף (וכאמור, אינני בדעה כי במקרה דנן נפסקה כל הלכה) (דנ"מ 6101/08 פז חברת נפט בע"מ נ' ועדת ערר מחוז המרכז, פסקה 13 (16.3.2009)).

הטענה לפיה קביעות בית המשפט בדבר בטלות החוזה יש בהן משום שינוי ההלכה בכל הנוגע להחלת עקרון הבטלות היחסית, אף היא דינה להידחות שכן מדובר בקביעות קונקרטיות המבוססות על נסיבותיו הפרטניות של המקרה ואין בהן משום הלכה חדשה או הלכה כלל.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

 

העירייה ומשרד החינוך לא הסכימו להסיע בעלי צרכים מיוחדים

העירייה ומשרד החינוך לא הסכימו להסיע בעלי צרכים מיוחדים

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה שהגישו אב לשני ילדים עם צרכים מיוחדים ועמותת בזכות – המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות.

העתירה הופנתה נגד עיריית בני ברק ונגד משרד החינוך כאשר בליבת העתירה ניצבת סוגיית זכאותם של ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים במוסדות חינוך "רגילים", כהגדרתם בחוק חינוך מיוחד, התשמ"ח-1988 (להלן: חוק חינוך מיוחד), להסעה אל מסגרות החינוך שבהן הם לומדים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

עתירת העותרים 2-1, ילדים עם מוגבלות הלומדים במסגרות חינוך מיוחד, הוגשה בשנת 2015 על-ידי אביהם (להלן: העתירה המקורית).

העתירה הופנתה בעיקרה כלפי החלטת עיריית בני-ברק (המשיבה 1) שלא לאפשר לעותרים 2-1 הסעות ללא תשלום אל מוסדות הלימוד שבהם הם לומדים.

העותרת 1 אובחנה כסובלת מפיגור בינוני, ואילו אחיה, העותר 2, אובחן כילד "עם לקות קלה בתחום העיכוב השפתי והתפקודי".

מגבלות אלו של העותרים 2-1 אינן נכללות ברשימת "הלקויות המזכות" בהסעה מביתם אל מוסדות החינוך בהם הם לומדים, לפי סעיף 2.4 לחוזר מנכ"ל משרד החינוך המתייחס להסעות תלמידים ועובדי הוראה למוסדות חינוך רשמיים (להלן: חוזר מנכ"ל משרד החינוך).   סעיף 2.4 בחוזר מנכ"ל משרד החינוך יוצר הבחנה בין שתי קבוצות של תלמידים לעניין הזכאות להסעה: במסגרת הקבוצה הראשונה נכללים תלמידי מערכת החינוך המיוחד, אשר סובלים מאחת או יותר מהלקויות המנויות בסעיף זה, ועל פי האמור בו הם זכאים ל"הסעה מאורגנת מיוחדת" מביתם למוסדות החינוך בהם הם לומדים, ללא תלות במרחק בין השניים.

במסגרת הקבוצה השניה נכללים כל יתר תלמידי מערכת החינוך בישראל, לרבות תלמידי החינוך המיוחד הסובלים מלקויות שאינן מנויות בסעיף 2.4 לעיל, ולרבות תלמידים בעלי צרכים מיוחדים הסובלים מלקויות המנויות בסעיף זה, אך הם לומדים במסגרת חינוך רגיל. התלמידים הנכללים בקבוצה זו, בגילאי גן חובה ועד כיתה ד', זכאים להשתתפות בהוצאות ההסעה למוסדות החינוך בהם הם לומדים, ובלבד שהמרחק מביתם למוסדות אלה עולה על 2 ק"מ; ואילו תלמידים מכיתה ה' ומעלה זכאים לכך רק אם המרחק האמור עולה על 3 ק"מ (להלן: קריטריון המרחק).

עיריית בני ברק טענה כי העותרים 2-1 אינם זכאים למימון הוצאות הסעתם, שכן לא זו בלבד שמוגבלותם אינה נכללת ברשימת הלקויות המנויה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך, אלא גם המרחק מביתם למוסדות החינוך אינו עולה על 2 ק"מ.

העותרים פנו לבית משפט העליון בעתירה ליתן צו על תנאי ולפיו יתבקשו המשיבים לנמק מדוע לא יספקו לכלל התלמידים עם צרכים מיוחדים הלומדים במוסדות לחינוך מיוחד שירותי הסעה, וזאת ללא תלות במרחק שבין ביתם לבין המוסד החינוכי שבו הם לומדים.

כמו כן, נתבקשה בעתירה המקורית הוצאת צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יינתנו לילדי החינוך המיוחד – ובכללם העותרת 1 – שירותי ארוחת בוקר חינם, דבר המתחייב, לשיטת העותרים, מחוק החינוך המיוחד. ביום 19.5.2015, לאחר שמיעת טענות הצדדים, דחה בית משפט זה (השופטים ח' מלצר, צ' זילברטל ו-מ' מזוז) את העתירה ככל שהיא מתייחסת לסוגיה זו.

במהלך הדיון בעתירה המקורית החליטה מנכ"לית משרד החינוך להורות על תקצוב הסעות לאוכלוסיית התלמידים עם פיגור קל, ללא התחשבות בקריטריון המרחק. בכך הוסדר עניינה הפרטני של העותרת 1, אשר החל מיום 1.3.2016 ואילך זכאית להסעות ללא עלות מביתה למוסד לימודיה, כל עוד היא מאובחנת כסובלת מלקות של פיגור קל ומעלה.

עניינו של העותר 2 לא הוכרע, ואולם משרד החינוך (המשיב 2) הבהיר בהודעותיו המעדכנות מהתאריכים 6.6.2016 ו-18.8.2016 כי פתוחה הדרך בפני הורי העותר 2 לפנות לרשות המקומית בה הוא מתגורר על מנת שזו תביא את עניינו בפני ועדת ההסעות המרכזית של משרד החינוך בבקשה להשתתפות במימון הסעותיו, לפי סעיף 2.14 לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, וזאת אף אם נסיבות עניינו אינן עומדות באמות המידה האמורות בסעיף 2.4 לחוזר.

בהודעותיו המעדכנות שהוגשו לבית המשפט, לא פירט אביו של העותר 1 האם נהג בהתאם להנחיה זו, ואולם כנראה שעניינו הוסדר, שכן אבי העותרים לא הופיע עוד במהלך הדיונים הנוספים שקיימנו במכלול, כמפורט בהמשך.

בד בבד לדיונים בעתירה המקורית, בית משפט העליון נענה לבקשה לצירופה של עמותת "בזכות - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות" (להלן תכונֶּה: העותרת) כעותרת נוספת בעתירה בהחלטתו מיום 6.9.2016, וזאת לנוכח אופיין הכללי של הסוגיות מושא העתירה.

בפרט, ככל שתלמידי החינוך המיוחד אינם נדרשים לבחינה פרטנית של עניינם על ידי ועדת ההסעות של משרד החינוך – לא יידרשו גם התלמידים המשולבים לבחינה כזו.

עם הגשת העתירה בשנת 2015 נקבע בצו זמני שעל המשיבים לדאוג להסעת העותרים וכעת, תלמידים משולבים אשר נמצאו זכאים להסעות במסגרת הבחינה שנערכה לפי צו הביניים יוסיפו להיות זכאים לכך.

בנסיבות העניין, בית המשפט העליון קבע שמשרד החינוך יישא בהוצאותיה של העותרת 3 (העמותה), בסך 10,000 ש"ח.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס על פרס ישראל, בג"ץ וספרות עברית

 בג"צ (כבוד השופט עופר גרוסקופף) דחה עתירה שהוגשה נגד בחירתה של פרופ' ניצה בן דב ככלת פרס ישראל לשנת 2021.

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק פורטל עורכי דין נועם קוריס

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור - מיינט הרצליה

עו"ד נועם קוריס כותב קו עיתונות

עו"ד נועם קוריס מבזק לייב

כמדי שנה, גם השנה יוענק פרס ישראל לכלות ולחתנים שנבחרו על ידי שר החינוך, בהתאם להמלצות וועדות שופטים, במעמד חגיגי שיתקיים במוצאי יום העצמאות. כמדי שנה, גם השנה מקדימה את האירוע החגיגי עתירה התוקפת את החלטת שר החינוך לזכות בפרס מועמד זה או אחר. במקרה דנן, מגיש העתירה הוא ד"ר גלעד פדבה (להלן: העותר), והזוכה הנתקפת היא פרופ' ניצה בן-דב (המשיבה 2. להלן: פרופ' בן-דב), כלת פרס ישראל בתחום חקר הספרות העברית והכללית לשנת התשפ"א-2021. בצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים שיאסור על הענקת הפרס בתחום האמור עד להכרעה בעתירה דנן. כבר בראשית הדברים נאמר על ידי בית המשפט העליון, כי על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה העתירה שלפנינו, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבותו של בית משפט העליון, ועל כן דינה להידחות. בג"צ הציג בתמצית הטעמים העיקריים שמבססים מסקנה זו. 

ביום 17.2.2021 הודיע שר החינוך, מר יואב גלנט, על זכייתה של פרופ' בן-דב בפרס ישראל בתחום חקר הספרות העברית והכללית לשנת התשפ"א-2021. בהתאם לתקנון פרסי ישראל (להלן: התקנון), הודעת שר החינוך פורסמה בעקבות המלצה פה אחד של ועדת שופטים ציבורית שמונתה לבחינת המועמדים לפרס בתחום זה, בראשותה של פרופ' עליזה שנהר, ובהשתתפותן של פרופ' יפה ברלוביץ והסופרת יהודית רותם (להלן: פרופ' שנהר, פרופ' ברלוביץ, הסופרת רותם ו-ועדת השופטים, בהתאמה). בנימוקיה ציינה ועדת השופטים בין היתר כי "פרס ישראל לחקר הספרות העברית מוענק לפרופ' ניצה בן דב, מאוניברסיטת חיפה, אשר הגיעה להישגים במחקרי הספרות העברית מהיבטים אוניברסליים והשוואתיים, תוך בחינת הספרות העברית החדשה והעתיקה (מקרא) המתכתבת עם יצירות הספרות הגדולות של העולם המערבי". על רקע זה, עתיד פרס ישראל להיות מוענק לפרופ' בן-דב בעוד כשלושה שבועות, במוצאי יום העצמאות, לצד יתר כלות וחתני פרס ישראל לשנת התשפ"א-2021. 

העתירה לביטול זכייתה של פרופ' בן-דב בפרס ישראל, מושתתת, בעיקרו של דבר, על טענות בשלושה מישורים: ראשית, נטען כי בין פרופ' בן-דב ובין פרופ' שנהר והסופרת רותם התקיים "קשר בעייתי ופסול", עקב כך שפרופ' בן-דב ופרופ' שנהר חוקרות לאורך שנים ארוכות בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה, מאחר שזכייתה של הסופרת רותם בפרס רמת-גן לספרות לשנת התש"ע-2010 התבססה על החלטת ועדת שופטים שפרופ' בן-דב נמנתה עם חבריה, ובשל שבחים הדדיים שפרסמו השלוש זו על זו. בנוסף נטען בעתירה כי נפל פגם בעצם העובדה שהסופרת רותם, שאינה חוקרת ספרות, נמנתה על ועדת השופטים. שנית, מצביע העותר על פרסומים בתקשורת בדבר מכתב ששלחה פרופ' ברלוביץ לשר החינוך על אודות הסתייגותה האישית בדיוני ועדת השופטים מהענקת פרס ישראל לפרופ' בן-דב. שלישית, מעלה העותר שורה של טענות הנוגעות לעבודתו כחוקר ומרצה באוניברסיטת חיפה תחת ניהולה של פרופ' בן-דב. בתוך כך, נטען כי העותר פוטר מעבודתו לאחר שסירב לפעול על פי הוראתה של פרופ' בן-דב להעניק לתלמידיו, שחלקם נמנו עם עובדיו של בן זוגה, ציונים מיטיבים ללא הצדקה. עוד נטען כי פרופ' בן-דב "הזמינה תלונות" מתלמידים שלמדו בקורסים בהנחיית העותר, חרף ההערכה החיובית לה זכה מקרב תלמידיו. העותר מוסיף ומציין כי בגין טענות אלו הגיש לאחרונה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה נגד פרופ' בן-דב ואוניברסיטת חיפה במסגרתה טען להתעמרות במקום העבודה, הוצאת לשון הרע ופיטורין לא חוקיים. בצד האמור, מציין העותר גם מכתב שנשלח אליו ביום 28.2.2021 מטעם בא כוחה של פרופ' בן-דב, וטוען כי לא היה בו אלא ניסיון השתקה חסר תום לב. העותר הציג את טענותיו אלה לפני שר החינוך, ולאחר שהמענים שקיבל לא הניחו את דעתו, העלה אותן בעתירה שלפנינו, תוך שהדגיש כי התמונה המצטיירת מהן אינה עולה בקנה אחד עם היותו של פרס ישראל "מגדלור של יושרה ומוסריות". 

לאחר שהרכב בג"צ עיין בעתירה על נספחיה הוא הגיע למסקנה כי דינה להידחות בלא צורך בתגובת המשיבים. על היוקרה של פרס ישראל, ועל הטקס הממלכתי החגיגי בגדרו הוא מוענק מדי שנה במוצאי יום העצמאות, אין צורך להכביר במילים (בית משפט העליון עמד על כך בהרחבה אך לפני כשנה בבג"ץ 1977/20 האגודה למען הלהט"ב בישראל נ' שר החינוך, פסקאות 1 ו-7 (26.4.2020) (להלן: עניין האגודה)). לנוכח המעמד היוקרתי המיוחד לו זכה פרס ישראל בציבור הישראלי מצאו עותרים רבים את דרכם לבית משפט זה בשעת בין הערביים שבין ההכרזה על הזוכים בפרס לבין יום העצמאות, בטענות מטענות שונות לחוסר ההתאמה של אדם כזה או אחר להיות כלת או חתן פרס ישראל (ראו הסקירה בעניין האגודה, פסקה 7). אלא שנקודת המוצא, ובמקרה דנן אף נקודת הסיום, לדיון בעתירות מעין אלו היא ההלכה הנוהגת מזה שנים לפיה מרחב ההתערבות השיפוטית בהחלטותיהם של ועדת השופטים ושל שר החינוך בנוגע להענקת פרסי ישראל הוא מצומצם ביותר ושמור למקרים חריגים ביותר ולנסיבות יוצאות דופן (ראו מני רבים: בג"ץ 2454/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' שרת החינוך, פסקה 6 (17.4.2008), וההפניות שם). 

הרושם המתקבל למקרא העתירה הוא שהשגת העותר נגד זכייתה של פרופ' בן-דב בפרס ישראל מושתתת, בראש ובראשונה, על התנהלותה הפסולה, לטענתו, במסגרת יחסי העבודה שהתקיימו בעבר בין השניים. אלא שמערכת יחסי העבודה העכורה ששררה בין העותר לבין פרופ' בן-דב, והטענות שהעלה העותר בעקבותיה, אינם נושא היכול להשליך על מערך השיקולים של ועדת הפרס, או על החלטת שר החינוך (השוו עניין האגודה, פסקה 9), ודינן להתברר במסגרת התובענה שהגיש בבית הדין לעבודה (יצוין בהקשר זה כי כתב התביעה שהוגש לטענת העותר לבית הדין לעבודה לא צורף לעתירה ואף לא צוין בגדרה מספר ההליך הרלוונטי, וזאת למרות שעתירה דומה קודמת שהגיש העותר לפני מספר ימים נמחקה תוך שהובהר כי לעותר שמורה הזכות "להגיש עתירה חדשה הכוללת העתקים של האסמכתאות המוזכרות במסגרתה". ראו בג"ץ 1990/21 פדבה נ' שר החינוך (21.3.2021). יודגש עם זאת כי לא בשל מחדל זה נדחית העתירה זו הפעם). 

אף טענות העותר לניגוד עניינים לכאורה שהתקיים בקרב חברות ועדת השופטים אינן מצדיקות התערבות שיפוטית כמבוקש על ידו. בהתאם לסעיף 19 לתקנון, חברי ועדת השופטים "יחתמו על 'טופס הצהרה על היעדר ניגוד עניינים'" (שמצורף כנספח לתקנון), ולא נטען בענייננו שחברות ועדת השופטים לא חתמו על הצהרה כאמור. יתר על כן, אף אם נניח כי טענותיו של העותר לעניין זה נכונות מבחינה עובדתית, לא יהא בהן כשלעצמן להצביע על עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת השר. ודוק, טענותיו של העותר בהקשר זה מסתכמות בכך שפרופ' בן-דב ופרופ' שנהר הן חברות סגל באותו חוג באוניברסיטת חיפה (פרופ' שנהר היא כיום פרופסור אמריטה), בחברותה של פרופ' בן-דב בועדת שופטים שהחליטה לפני למעלה מעשור על זכייתה של הסופרת רותם בפרס ספרותי, ובשבחים הדדיים שהורעפו לפני מספר שנים מטעם פרופ' בן-דב וחברות ועדת השופטים בגין פועלן המקצועי. בקשרים אלה, שאינם חורגים מהקשרים החברתיים והמקצועיים המקובלים בין אנשי ספרות וחוקרי ספרות, לא ניתן לראות "קשר בעייתי ופסול", כלשון העותר. גם להסתייגותה בדיעבד של פרופ' ברלוביץ מהענקת פרס ישראל לפרופ' בן-דב, אין להעניק משקל של ממש, באשר היא נאמרה לאחר שועדת השופטים השלימה את מלאכתה, ותוך הבהרה מפורשת (כך אף לפי העותר) שאין בה כדי ללמד על חזרה מהבחירה. 

בתשובה לפניות העותר מסר נציג מטעם שר החינוך (מר דוד פלבר) כי ועדת השופטים, אשר דנה במועמדים לפרס ישראל בתחום חקר הספרות העברית והכללית לשנת התשפ"א-2021, פעלה באופן מקצועי ובלתי תלוי, והמלצתה על פרופ' בן-דב מבין יתר המועמדים התקבלה פה אחד עלי ידי שלוש חברי הועדה ללא משוא פנים. לאור זאת דחה כל ניסיון להטיל דופי בועדת השופטים או בכלת הפרס. תשובה זו מסכמת היטב את מצב הדברים, לאורו אין כל הצדקה להתערבותנו. ניסיון העותר ללמוד גזרה שווה מפסק הדין בעניין מועמדתו של העיתונאי שמואל שניצר ז"ל לקבלת פרס ישראל בתחום העיתונות לא יצלח, מאחר שרב השוני מהדמיון בין עניין זה לבין ענייננו (והשוו לנאמר בבג"ץ 2348/00 סיעת המפד"ל, המפלגה הדתית לאומית בארץ ישראל נ' שר החינוך, פסקה 4 (23.4.2000); ראו גם: עניין האגודה, פסקה 12). 

סוף דבר: בג"צ קבע כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית. משכך, התייתר הצורך לדון בבקשה לצו ביניים. הרבה לפנים משורת הדין, לא מקבע על ידי בג"צ כל צו להוצאות.  

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי ותביעות ייצוגיות מאז שנת 2004.

 

בג"צ סירב להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד רוה"מ בנימין נתניהו

  בג"צ דחה את עתירתו של פעיל השמאל אייבי בנימין וקבע כי אין להורות על פתיחת חקירה פלילית נגד 

בנימין נתניהו

 ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

הצטרפו לפורטל הפייסבוק של עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס – מדריך לתביעות ייצוגיות 

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7 

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

עו"ד נועם קוריס על תביעה ייצוגית ומיליוני שקלים לציבור - מיינט הרצליה 

 בעתירה דנן ביקש העותר כי בג"צ יורה ליועץ המשפטי לממשלה, הוא המשיב 1 (להלן: היועץ) לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה, שצורף לעתירה כמשיב 2, בחשד לביצוע עבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. העותר מסתמך על מסמך שכותרתו "עיקרי הנימוקים שלא לפתוח בחקירה פלילית בפרשת המניות" שהוגש על-ידי היועץ במסגרת תשובה לעתירה שכבר הוגשה לבית משפט זה על-ידי התנועה למען איכות השלטון בישראל, ועודנה תלויה ועומדת (בג"ץ 3921/20). לשיטתו של העותר, העובדות המפורטות במסמך זה מקימות חשד לקיום עבירות לכאורה. העותר מציין שפנה בעניין זה ליועץ ביום 7.1.2021 וטרם נענה. כמו כן הוא מציין כי פנה לעותרת בהליך הנזכר לעיל וניסה להביאה להוסיף אף נושא זה לעתירתה, אך משלא עשתה כן פעל בעניין זה בעצמו. בג"צ קבע, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי-מיצוי הליכים. כאמור, פנייתו של העותר ליועץ נערכה לפני עשרה ימים בלבד. בנסיבות אלה העותר לא הותיר זמן סביר לבחון את טענותיו ולגבש מענה להן, ומשכך אין לראות בפנייתו מיצוי הליכים מספק (ראו: בג"ץ 355/19 ‏עמותת הרצליה למען תושביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 (15.1.2019); בג"ץ 7944/19 פוקס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 9 (1.12.2019); בג"ץ 7387/20 הלב היהודי ברשות אלי יוסף נ' ראש הממשלה (27.10.2020); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 351-348 (2017)). אשר על כן נקבע, כי העתירה נדחית על הסף. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות

 עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004

בית המשפט קבע התניית הסרתו של עיקול מותנה בהפקדה כספית על-סך 600,000 ₪ לקופת בית המשפט

בית המשפט קבע התניית הסרתו של עיקול מותנה בהפקדה כספית על-סך 600,000 ₪ לקופת בית המשפט

בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 8.7.2019 (רע"א 52238-06-19, השופטת העמיתה ש' דותן). בית המשפט המחוזי הותיר על כנה את החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו מיום 3.6.2019 (ת"א 30432-04-19, הרשם הבכיר א' לכנר) בדבר הסרתו של עיקול זמני בכפוף להפקדה כספית, אך הורה על הפחתתו של סכום ההפקדה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס

עו"ד נועם קוריס - כותב בביז פורטל

עו”ד נועם קוריס – כותב על תביעה ייצוגית

עו"ד נועם קוריס – צבע אדום מבזקלייב

מקורה של הבקשה שבפני בהחלטת בית משפט השלום מיום 15.4.2019 שהורתה על מתן צו עיקול זמני נגד המבקשת, חברה סינית שרשומה בישראל כחברת חוץ, בסכום של עד 600,000 שקלים. הצו ניתן במעמד צד אחד בהתאם לתקנות 362, 366 ו-374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעקבות תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת בעניין הפרה נטענת של ההסכם שנכרת ביניהן. הבקשה לצו עיקול זמני התייחסה לסכומים המגיעים לכאורה למשיבה, והוגבלה כאמור לסכום של 600,000 שקלים המשקף חוב שלפי הנטען המבקשת הודתה בקיומו (כאשר סכום התביעה עצמו עמד על כמיליון שקלים).

המבקשת הגישה ביום 15.5.2019 בקשה לבטל את צו העיקול הזמני, בין היתר בנימוק שהיא איתנה כלכלית ואין חשש לגביית הכספים מצדה במקרה שתפסיד בתביעה. בהמשך לכך בית משפט השלום נתן את ההחלטה העומדת ביסוד ההליך דנן – בדבר הסרתו של צו העיקול הזמני, בכפוף להפקדה של 800,000 שקלים בקופת בית המשפט. בכלל זה בית משפט השלום הבהיר כי מעדות נציגה של המבקשת עולות אינדיקציות רבות המקימות חשש להכבדה על ביצוע פסק הדין לכשיינתן, וכן עולה כי קיימת עילת תביעה חזקה נגדה נוכח הודאתו של אותו נציג בחוב בהיקף של 800,000 שקלים לפחות.

המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי התניית הסרתו של העיקול הזמני בהפקדה כספית איזנה כראוי בין זכויות הצדדים ולכן אין להתערב בה. עם זאת, בד בבד הורה בית המשפט המחוזי להעמיד את סכום ההפקדה על 600,000 שקלים, הוא סכום החוב כלפי המשיבה שבו הודתה המבקשת, וזה שהתבקש על-ידי המשיבה מלכתחילה.

בבקשת רשות הערעור דנן טוענת המבקשת כי נפלו שגיאות בהחלטותיהן של שתי הערכאות הקודמות וכי לא התקיים דיון מספק בכל טענותיה (בין היתר בהתייחס לשוני בין גובה העיקול שהוטל בפועל לעומת זה שהתבקש) וכן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי יש להורות על ביטול הסעד הזמני שניתן מאחר שמחזור הכנסותיה בסין איתן דיו, או לחלופין על החזרת הדיון בעניין לבית המשפט המחוזי.

לאחר עיון בבקשה מצא בית זה כי דינה להידחות. הבקשה איננה עומדת באמות המידה הצרות למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ומבוססת על ממצאי עובדה ויישום הדין בלבד. עניינה של המבקשת נידון בשתי הערכאות הקודמות, ובניגוד לדבריה לא התרשמתי כי קיימת טענה ממשית שטרם נבחנה על-ידיהן בסוגיות הרלוונטיות, מה גם  שהתערבותו של בית המשפט המחוזי בסכום ההפקדה נעשתה בעקבות טענותיה בנושא. במצב דברים זה, אינו סבור בית המשפט שדחייתה של הבקשה תוביל לעיוות דין. הדברים אמורים ביתר שאת כאשר ענייננו בהחלטה הנוגעת לסעד זמני, שככלל מדיניות ההתערבות בהן היא צרה (ראו למשל: רע"א 693/18 ‏ פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (22.4.2018); רע"א 4273/18 אימפופיקס בע"מ נ' אורבן קופיקס בע"מ, פסקה 2 (5.6.2018)).  על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הבקשה נידחת. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

מרצדס בנצ שיחדה במיליון אירו בכיר באגד ? המדינה תפסה למעלה מ 10 מיליון ש"ח

מרצדס בנצ שיחדה במיליון אירו בכיר באגד ? המדינה תפסה למעלה מ 10 מיליון ש"ח

 בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בבקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.2019 בע"ח 6438-04-19 (כבוד השופט יחיאל ליפשיץ), במסגרתה נדחה עררו של המבקש והתקבל ערר המשיבה (להלן: "המדינה") על החלטת בית משפט השלום בחיפה מיום 25.3.2019 בצ"א 58223-11-16 (כבוד השופטת מריה פיקוס בוגדאנוב). עניינן של ההחלטות – הארכת תוקפם (שישית במספר) של צווי תפיסה לרכושו של המבקש.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – סוגיות משפטיות ב – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס - כותב בערוץ 7

עו”ד נועם קוריס – כותב במקור ראשון

עו"ד נועם קוריס – כותב ב - בבלוגספוט   

נגד המבקש מתנהלת חקירה בחשד שביצע עבירות של קבלת שוחד, קבלת דבר במרמה, הפרת אמונים בתאגיד והלבנת הון. על פי החשד המבקש קיבל שוחד בסך של כמיליון אירו מחברת "מרצדס בנץ" בעת שכיהן בתפקיד בכיר בחברת "אגד". במסגרת החקירה, ועוד בטרם הוגש כתב אישום, נתפסו בשלהי חודש נובמבר 2016 כספים ונכסי נדל"ן שהיו רשומים על שמו של המבקש.

הואיל והחקירה בעניינו של המבקש מתנהלת קרוב לשלוש שנים, הגישה המדינה מעת לעת בקשות להארכת תוקפם של צווי תפיסה לרכושו של המבקש. על ההחלטות להאריך את תוקפם של צווי התפיסה הגיש המבקש עררים לבית המשפט המחוזי (ע"ח 6438-04-19; ע"ח 44003-10-18; ע"ח 46636-05-18; ע"ח 42595-01-18; ע"ח 29023-09-17; ע"ח 41030-12-16), וכן ארבע בקשות רשות ערר לבית משפט זה (רע"פ 7860/18; רע"פ 4487/18; רע"פ 7493/17; רע"פ 1306/17) אשר נדחו כולן.

שיעורם הכספי של התפוסים השתנה במרוצת הזמן וההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו של המבקש. כך, בתחילה נתפסו נכסים בהיקף של 10.3 מיליון ש"ח, ואילו במסגרת ההחלטה מושא הערר שנדון עתה נתפסו נכסים בהיקף של 7.4 מיליון ש"ח. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת בקשות צווי תפיסה קודמות ייחסה המדינה למבקש עבירות נוספות, שאינן נוגעות לפרשת השוחד הנזכרת לעיל, אולם במסגרת הבקשה הנוכחית המדינה אינה מייחסת למבקש חשדות נוספים מעבר לפרשה זו.

בהחלטתו מיום 25.3.2019 דן בית משפט השלום בבקשה שישית להארכת תוקפם של צווי התפיסה, במסגרתה ביקשה המדינה להעמיד את שיעור התפוסים על סך של 7.4 מיליון ש"ח (המורכב מקרן בסך 5.6 מיליון ש"ח וכן הפרשי ריבית בסך 1.8 מיליון ש"ח). בית משפט השלום נעתר לבקשה באופן חלקי, והאריך את תוקפם של צווי התפיסה בידי המדינה ביחס לקרן בלבד, קרי ביחס לסך של 5.6 מיליון ש"ח, אולם דחה את בקשה המדינה לעניין הריבית, ופסק כי המדינה לא העמידה תשתית ראייתית מספקת באשר לגובה הריבית שנצמחה על הקרן, ועל כן הורה כי צווי התפיסה יחולו על נכסים בשווי סך 5.6 מיליון ש"ח בלבד.

הן המבקש והן המדינה הגישו ערר לבית המשפט המחוזי. זה האחרון דחה בהחלטתו מיום 14.4.2019 את הערר שהגיש המבקש, וקיבל את ערר המדינה. נפסק כי החקירה נמצאת ב"ישורת האחרונה", וכי בנסיבות התיק, ובשים לב לשלב בו מצוי הטיפול בו, צדק בית משפט השלום כאשר הורה על המשך תפיסת הרכוש לצורך הבטחת אפשרות חילוטם אם יורשע המבקש בהליך העיקרי. עם זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערר המדינה, וקבע כי יש להורות על חילוט זמני המתייחס גם לריבית שצמחה על הקרן במהלך השנים 2016-2006 (היינו, סך של 1.8 מיליון ש"ח). נפסק כי ריבית הינה "רכוש שצמח" מרכוש אסור כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") וכי חילוט הריבית מתחייב גם לאור הוראת סעיף 21 לחוק העוסקת ב"רכוש הושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה". ממילא, כך נפסק, עסקינן בסעד ביניים אשר תכליתו לשרת את צו החילוט הסופי היה והמבקש יורשע בדין, וכי עמדה זו עולה בקנה אחד עם התכלית הקניינית של הכלל בדבר "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", אשר בבסיס ההסדר החוקי בדבר חילוט רכוש שהושג בעבירה. כן נפסק כי רמת ההוכחה הנדרשת בשלב זה בנוגע לגובה הריבית איננה מעבר לכל ספק סביר, וכי אין מניעה שבית המשפט יעריך מהו סכום הריבית שיש לחלט.

על החלטה זו של בית בית המשפט המחוזי נסובה הבקשה שהוכרעה עתה.

המבקש טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי מעלה סוגיה עקרונית ותקדימית בדבר חילוט תשואה היפותטית שצמחה על נכסים שחולטו החורגת מעניינו הפרטני של מבקש. כן נטען כי החלטת בית המשפט המחוזי כוללת קביעה תקדימית לפיה ניתן לתפוס תשואה היפותטית כאמור גם כאשר המדינה אינה יודעת איזו תשואה נשאו הכספים ובקשתה "נסמכת על היפותזה" והיא "על יסוד ספקולציה של התביעה באשר לתשואה" (סעיף 3 לבקשת הערר).

בית המשפט העליון קבע שדין הבקשה להידחות ללא צורך בתשובת המדינה. אף אם יוצאים מנקודת הנחה כי המדובר בשאלה שטרם נידונה בפסיקת בית המשפט העליון, לא מצא בית המשפט העליון כי יש בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הגדרת "רכוש" בסעיף 1 לחוק איסור הלבנת הון כוללת במפורש "כל רכוש שצמח או שבא מרווחי רכוש כאמור". אם מצרפים להגדרה זו את הוראת סעיף 21(אׂ) לחוק איסור הלבנת הון, המסמיכה את בית המשפט לחלט במקרה של הרשעה בעבירה לפי סעיפים 3 או 4 לחוק גם "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה...", הרי שהמסקנה המתבקשת היא שבמישור הסמכות אין כל ספק כי ניתן יהיה להורות בתום ההליך על חילוט לא רק כנגד הקרן שהושגה כתוצאה ממעשה העבירה, אלא גם כנגד התשואה שהצמיחה קרן זו במהלך הזמן. אכן, השאלה כיצד יש לחשב את התשואה שצמחה על הקרן במקרה נתון עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, ואולם בשלב בו אנו מצויים אין צורך להעמיק בעניין זה, שכן כל תכלית תפיסת חפץ לצורך חילוטו צופה פני עתיד ההליך המשפטי (ראו: בש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (12.3.2006)). ממילא, המדובר בסעד ארעי, אשר המצע הראייתי לאורו נבחנת השאלה כיצד לכמת אותו הוא מוגבל וחלקי. בהינתן האמור, השימוש בשיעורי ריבית, שהיו מקובלים בשוק הישראלי בתקופה הרלוונטית ביחס להשקעות בסיכון נמוך, כמדד להערכת התשואה המינימאלית שצפוי כי תחולט בתום ההליך היא סבירה, ואף מתבקשת (בענייננו חושבה הריבית על בסיס ממוצע של ריבית פריים וריבית מט"ח – שניהם מדדי תשואה המתייחסים להשקעה בסיכון נמוך). בשים לב לכך, קביעת בית המשפט כי במקרה דנן יש מקום לאשר תפיסה לא רק כנגד הקרן (העומדת על 5.6 מיליון ש"ח) אלא גם כנגד תשואה בשיעור של כ- 32% מהקרן (1.8 מיליון ש"ח) בגין תקופה של כ- 10 שנים (בין 2006 ל-2016) איננה מסוג הקביעות המצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.